מוזיאון השואה באמסטרדם: שואה מרוככת, שאלה נוקבת

יצאה להם כאן שואה עדינה מדי. לא ראיתי צילומים בשחור לבן של שלדי אדם וגם לא את המילים ׳תאי גזים׳. לא מצאתי צילומים של מספרים מקועקעים על העור, ערימות נעליים, בורות ירי או את סופה של מסילת הרכבת לאושוויץ.

הנרי המתנדב גם לא שמע על הכפר ניולנדה בצפון מזרח הולנד, כפר שכל תושביו, 117 במספר, הוכרו כחסידי אומות העולם. כל אחד שם הציל משפחה, או לפחות יהודי אחד. זה היה מאמץ קולקטיבי. אולי מכאן מגיעה התדמית של ההולנדים מצילי היהודים? כי ההיסטוריה, בניגוד לתדמית שנפוצה בעבר, מספרת סיפור מורכב – יותר מ-75 אחוזים מיהודי הולנד הושמדו. ומנגד, מספר גבוה ביותר, מהגבוהים באירופה, של חסידי אומות עולם הולנדים. אבל אפילו עליהם לא מספרים במוזיאון השואה באמסטרדם, שבו ביקרתי לרגל יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, המצוין היום.

המוזיאון, שנפתח לפני שנים בודדות, ממוקם ב-Plantage Middenlaan, מרחק הליכה מבית הכנסת הפורטוגזי ומהמוזיאון היהודי ההיסטורי והוא חלק מה-Jewish Cultural Quarter שבמרכז העיר. יש בו תערוכות קבועות ומתחלפות, והוא נמצא כעת בעיצומו של תהליך התחדשות. אז יד ושם זה לא, אבל לכו לבקר, זה חשוב.  

“תשמור את זה בשבילי בבקשה? שיהיה לי משהו כשאני אחזור…” כך ביקשה הנערה סינצ׳ה, מג׳ורג׳, הילד של השכנים. בחדר הזה מוצגים סיפוריהם של ילדים דרך החפצים האישיים שלהם. כינור, שולחן כדורגל, ספר, שרשרת, כפפה. סינצ׳ה ואן סטראטן בת ה-16, הוריה ג׳ונתן וברטה, ואחיה לואיס, נשלחו מרוטרדם לאושוויץ ב-21 בספטמבר 1942. סיינצ׳ה והוריה נרצחו מיד, אחיה לואיס עבד בעבודות כפייה ונפטר שלושה חודשים לאחר מכן. ג׳ורג׳, הילד של השכנים, תרם את השרשרת, הספרים והטבעת של סיינצ׳ה למוזיאון ההיסטורי היהודי בשנת 2015.

בקומת הכניסה תערוכה זמנית קצרה שמדברת על ׳אבני נגף׳, stumbling stones, אותם אריחי מתכת קטנים המשובצים בתוך מדרכות בערי אירופה, לפני כניסות לבתים בהם חיו יהודים. על כל אבן מופיע שם, תאריך לידה, תאריך ומקום המוות. עדויות אילמות תחת רגלי העוברים והשבים וקל לא לשים לב ולהמשיך ללכת. אבל אם שמת לב לאחת מהן, ל׳נגף׳ כזה, הוא תופס אותך ולא עוזב. בעבר כתבנו על כמה אבני נגף בהולנד, כאן וכאן למשל.

ערב לפני הגירוש למחנה וסטרבורק , נתן ניקו קרוסה את שולחן הכדורגל המושקע שקיבל מהוריו לחבר שלו, קור ספארחארן, כדי שישמור עליו עד שיחזור. קור קיבל מניקו גם כמה ספרים וזוג גלגיליות שעליו נהג להחליק לבית הספר. קור השתמש בגלגיליות של ניקו ורכב עליהם לבית הספר אחרי שניקו עזב. הגלגיליות לא שרדו אך שולחן הכדורגל השתמר. ניקו והוריו נרצחו בסוביבור ממש סמוך להגעתם למחנה, ביולי 1943. ניקו היה בן 11 במותו. החבר קור תרם את שולחן העץ למוזיאון בשנת 2014.

מזוודות. 172 מזוודות, על כל מזוודה שם, גיל, תאריך ומקום. Memorium הוא מיצג של האמן וילם וולקרץ לזכר תלמידי בית הספר מונטסורי באמסטרדם. מתוך 172 תלמידי בית הספר שנרצחו, 169 היו יהודים ושלושת הנותרים היו חברים במחתרת. כיום תלמידים הולנדים מגיעים לבקר במקום בסיורים לימודיים, משאירים פרחים ומילות זיכרון.   

הסיפורים והחפצים המעטים המוצגים בחדר הזה, סיפורים בודדים מתוך יותר ממאה אלף, סיפוריהם של יהודי הולנד.

על הקיר בכניסה לחדר, שלט פרגמטי ועליו מספרים בלבד, “טרנספורטים מהולנד” כותרתו.

תאריך, מספר המשולחים, מהיכן יצא הטרנספורט ולאיזה מחנה מוות הגיע. מרבית המשלוחים יצאו מווסטרבורק והגיעו לאושוויץ. המשלוח הראשון יצא ב-22 בפברואר 1941, מאמסטרדם למאוטהאוזן, והאחרון יצא ב-13 בספטמבר 1944, מווסטרבורק לברגן בלזן. כמה ימים לפני כן יצא המשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ, ועליו אנה פרנק ובני משפחתה. אדית פרנק נפטרה באושוויץ בינואר 1945, אנה ומרגוט פרנק הועברו לברגן בלזן ונפטרו שם בפברואר או מרץ 1945.

וכך, שורה שורה, מספר מספר. מאה וארבעה אלף שלוש מאות ותשעים יהודים.

ציר זמן היסטורי מוצג על הקיר בחצר המרכזית. שלוש שורות מקבילות: שורה של קורות אירופה במלחמה, שורה של קורות הולנד במלחמה, ושורה של תולדות הבניין הזה, ששימש כסמינר למורים פרוטסטנטים ובשנות המלחמה פעל בו מעון לילדים יהודים שהופרדו מהוריהם שהמתינו למשלוח בבניין שמעבר לכביש, ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון עליו נספר בהמשך.  ומתוך הבניין הזה, הודות לשיתוף פעולה עם העובדים ותושיה של המנהל יוהן ואן הולסט, הוברחו כ-600 ילדים יהודים, וכך ניצלו חייהם. ואן הולסט, שהוכר כחסיד אומות העולם, הלך לעולמו בשנה שעברה והוא בן 107. כתבנו עליו כאן.

זוהי החצר המרכזית של הבניין, ששימשה את המעון שהתקיים כאן בזמן המלחמה. באפריל 1943 כ-600 ילדים יהודים הוברחו החוצה דרך חצר זו והכניסה הצדדית לבניין, וכך ניצלים.

החדר הבא במוזיאון הפתיע אותי. ציפיתי לתערוכה העוסקת במנגנון הרצח וההשמדה ממש, אך במקום זה פתחתי את הדלת היישר אל ההעפלה, או ׳הנוסעים הבלתי לגאליים לפלסטינה׳, כפי שנכתב בשלט. מסתבר שהגעתי ממש ביום נעילת התערוכה. המשפט הראשון שקראתי שם היה אמירתו של ראש ממשלת אנגליה נוויל צ׳מברלין, “אם נגזר עלינו לפגוע בצד אחד על פני הצד השני, עדיף שנפגע ביהודים מאשר בערבים”.

התערוכה מציגה עדויות מצולמות של מעפילים, חפצים ששימשו אותם, ידיעות בעיתונות על ספינות מעפילים שמוחזרות לקפריסין, הווי קבוצות הנוער, מפות מסלולי הספינות, עוד ידיעות עיתונאיות. העיצוב מיושן והמוצגים בחלקם בלתי משומרים, מזכיר את מוזיאון המעפילים הישן בעתלית, לא אופייני למוזיאונים ההולנדיים המושקעים.  

פרק עצום ובלתי מתקבל  על הדעת בקורות העם היהודי, נפקד מקומו במוזיאון השואה באמסטרדם, בתערוכה קבועה או מתחלפת, או בכל צורה שהיא. אף לא מילה על מה שקרה בתוך המשלוחים, על החיים במחנות המעבר, על תאי הגזים, על המוות, על ההשמדה השיטתית. ׳נסיעה בלתי לגאלית׳, כי אין באמת מילה כזו באנגלית, העפלה.   

המילים שהדהדו בראשי לאורך הביקור במוזיאון ואחריו הן ׳רך׳, ׳מסונן׳. שואה מהולה שכזו, בלי תיאורי זוועה. שעה וחצי מקסימום, ועוד התעכבתי וצילמתי. משום מה חיפשתי את המוזיאון ה׳תאום׳ של יד ושם, ואותו לא מצאתי. כנראה אנחנו הישראלים, אם לא נותנים לנו את כל האושוויץ ישר לפנים, בשבילנו זה לא זה. וכאן לא רגילים לראות את כל הזוועות לא מעוכלות, כאן צריך את זה ביותר עדין.

עוד על שואת יהודי הולנד:

• מה שקרה בקופישופ השכונתי שלי
• התמונה שצולמה מחלון הבית שלי, אז
• הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם

חשוב לציין שנכון לזמן כתיבת שורות אלה טרם התקבלה תגובה ממנהלת המוזיאון, ותגובה זו חשובה, שהרי המוזיאון הנוכחי נמצא כעת בתהליך של השתדרגות ועיצוב מחודש ואולי בעתיד ייראה אחרת. אנו מקווים לחזור לכך בהמשך.

מיקי וגלית, זוג תיירים מישראל שפגשתי שם, הגדירו את הביקור במוזיאון כ”חלש”, תגובות נוספות בעברית בספר המבקרים אמרו “אכזבה”. ואילו אלי והס, זוג הולנדים לא יהודים שבחרו להקדיש את בקרו של יום ראשון שלהם לביקור כאן, דווקא התרשמו מאוד. אלי לא ידעה שלבריטים היה חלק משמעותי כל כך בעיצוב גורל היהודים אחרי המלחמה. אלי סיפרה גם שלאמא שלה היו שכנים יהודים באמסטרדם, שהם היו משכילים והתלבשו בהידור. ואולי אפילו – נזכרה בסיפורי ילדות – אולי אפילו אמה הייתה מאוהבת בנער יהודי. וכשלקחו אותם, הוא זרק לה פתק מחלון הרכבת והיא לא ראתה אותו יותר. אלי והס לא רוצים לבוא לטייל בארץ, מתוח שם וקשה, בהולנד נעים ורגוע.

בצד השני של הכביש, בניין ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון ואחר כך מקום הריכוז של יהודי אמסטרדם לפני שילוחם אל מותם. בספטמבר 1941 נאסר על יהודים לקחת חלק בפעילות תרבותית וציבורית, למעט פעילות שהתקיימה באולם הזה, כיוצא מן הכלל. ביוני 1941 המקום הפך למרכז תרבותי ליהודי אמסטרדם, ולכן אין טבעי מלהפוך דווקא אותו כעבור שנה, למקום ריכוז של יהודים לפני המשלוח אל מחנות המוות.

אחרי המלחמה מבקשים להחזיר את הבניין לתפקידו המקורי כאולם תיאטרון. התנגדות מצד תושבי אמסטרדם וראש העיר דאז עוצרת את המהלך. ההחלטה המתקבלת היא להרוס את תקרת האולם, על מנת שלא יוכל לשמש בעתיד כתיאטרון, ולהפוך אותו לאתר הנצחה. ב-1962 ההולנדסה סכאובורך הופך לאתר הנצחה רשמי ליהודי הולנד שנספו בשואה.  

בכניסה לאתר אני פוגשת את המתנדב הנרי הוס, שבמאור פנים וברצון רב לוקח אותי לסיור קצר. הוא מראה  לי תצלום של התיאטרון אז, כששימש כנקודת ריכוז של אלפי יהודים לפני שנשלחו אל מותם. הדלת המרכזית של היום עדיין עומדת באותו מקום בו עמדה אז. התקרה והקירות אינם. בכניסה לוחות זיכרון עם שמות המשפחות שנרצחו.  

הנרי מצביע על תצלום בחצר ובו נראים יהודים עם טלאי צהוב, יושבים בניחותא בחצר, זו החצר הזו ממש, שותים תה מכוסות חרסינה ומתחממים בשמש ההולנדית הקרירה, לא מודעים לעתידם.  במרכז התצלום נערה מנופפת בידה לשכנה בבניין ליד, מעבר לגדר, בניין שקיים עד היום. כאילו מבקשת לומר לה ׳נתראה בקרוב׳. וכמו השכנים של הילדים היהודים שקיבלו מהם פיקדון ׳עד שנחזור׳, של צעצוע, של שרשרת, של ספר, והפיקדון מעולם לא נדרש על ידי בעליו, כך גם כאן. הנערה נופפה לשלום ולא שבה. והשכנים המשיכו בחייהם, חיים לצד הבניין והחצר שהיו, יום יום ולאורך תקופה ארוכה, מקום של סבל וחשכה, כאן במרכז אמסטרדם. וגם כשחזרו הניצולים, אודים מוצלים מהתופת, נתבקשו להשלים את חובות המסים והחשבונות שלהם לעירייה שהצטברו בתקופת ׳היעדרותם׳.   

“החברה שלנו לא שלמה כשיותר ממאה אלף איש ממנה חסרים”, אומר לי הנרי. את עבודתו כאן באתר ההנצחה הוא עושה בהתנדבות, וכשאני שואלת אותו למה, ולמה דווקא כאן,  הוא עונה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, helpers, ו- watchers, ושחשוב לו לחנך את שלושת ילדיו להשתייך לסוג הראשון. להיות מאלה שבוחרים להושיט יד לעזרה, ולא לעמוד מנגד. לסייע, ולא להתעלם. ההולנדים, במלחמה בחרו באפשרות השנייה הוא אומר. תושבי יולנדה הם מיעוט, מיעוט. הוא לא הכיר את הסיפור ולא זכר את שם הכפר, ניולנדה.

“ומה את תבחרי להיות אם תראי ברחוב מישהו שזקוק לעזרה?” הוא מפנה אליי מבט נוקב, “האם תהיי helper, או watcher?”

מה אני אהיה? מה נהיה כולנו? ומה אנחנו עכשיו?

זה לא יד ושם, כי זה משהו אחר. אתרי הזיכרון לשואה באמסטרדם נמצאים בבניינים היסטוריים בהם התרחשו האירועים, מקומות ׳אותנטיים׳ עם קשר היסטורי ישיר. בית אנה פרנק, חצר  הקולג׳ למורים – המוזיאון, חצר התיאטרון היהודי – אתר ההנצחה. להיות שם ולראות את התמונות שצולמו מאותה נקודה ממנה צילמתי בעצמי, לדמיין את הילדים במעון, את ההורים שהופרדו מהם. ילדים קטנים, בלי הורים, במקום זר ורחוק, ורק מעבר לכביש, ולנצח.

את ביקורי אני חותמת באנדרטה קטנה ומוזנחת “לא עוד אושוויץ” בפארק עירוני מהמאה ה-17, בין מוזיאון השואה לבית הכנסת הפורטוגזי. ליד האנדרטה עוצרות קבוצות תיירים, מקשיבות להסברי המדריך, מצלמות מעט וממשיכות הלאה. וגם אני ממשיכה, חולפת על פני בית הכנסת המפואר שהוא עדות לעבר אחר, מתעכבת לרגע בכניסה למוזיאון היהודי הומה המבקרים, קונה קפה, עולה על הטראם, חוזרת אל הבועה שלי.

helper  או watcher? ינואר 2019.

הדפסת כתבה