יושבת לי פה עכשיו מול שולחן העבודה שלי, בחוץ 24 מעלות, מתחילה לכתוב על התערוכה COOL JAPAN המציגה בין היתר אופנה

שבועות מתקרב. איך אני אוהבת את החג המושקע הזה, עם ארוחות השחיתות, השמש הנעימה שקורצת בזוית העין ובעיקר הירוק שממלא

ברוכים הבאים להתמכרות הבאה שלכם! מה יותר ישראלי מחומוס-טחינה? מה יותר טרנדי מטבעוני-ללא גלוטן? מה יותר חגיגי מתוצרת בית? מה

כשחברתי סיפרה לי על התערוכה שמעצב העל ז’בנשי מקדיש לאודרי הפבורן המוצגת פה בהאג שמעבר לפינה ושאלה אם בא לי

בית של אוכל כבר אמרנו. ועכשיו משבר. הילד בן חמש ופתאום החליט שהוא מצמצם את הרפרטואר. לא רוצה לטעום ולא

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מינימליזם, בהקשר של דברים שאנחנו צריכים בחיים. האם כל דבר צריך? זה שאלה קשה,

ארבעה חודשים חלפו להם מהר והגיע זמני להיפרד מהולנד, לפחות לעת עתה. איזו מדינה… אני מרגישה שפיתחתי סוג של מערכת

בוקר. מתקלחת, מתלבשת, מסתרקת, מתקתקת הכל במהירות, חסרות רק הנעליים… מתיישבת מול עשרות הזוגות שעומדות לפניי, מסתכלת על הצבע, גובה

בשבועות הראשונים אחרי הנחיתה בהולנד, התחלתי לשוטט בכל מקום ולחפש לי מה חדש בזמן שזוגי היה בעבודה. אחד הדברים הראשונים

אני מרגישה יותר נוח בבתים צבעוניים, בתים שמעבירים בי תחושת חום ושמחה בלב. יש שאוהבים את המראה הנקי, אבל עבורי

חורף, ספה, שמיכת פוך, כוס שוקו חם (או אם את מעדיפה מרק סמיך אז גם אפשרי), ספר/סרט טוב ובקיצור…. רביצה!

כמעט חורף. כשרק הגענו להולנד אחד הדברים המופלאים שנתקלנו בהם היו פטריות. בכל מקום אחרי הגשם הם צצו, ממש כמו..פטריות.

הגיע הזמן לכתוב קצת על האוניברסיטה, הרי לשם כך הגעתי, לא? האמת, נראה שלא ממש. לוח הזמנים שלי די פנוי,

דצמבר ואתו מגיע חג המולד – זה הזמן הכי יפה בשנה, בגלל הקור יש את הרצון להישאר יותר בבית ולייצר

הזמן עובר מהר ואני כבר כמעט חודשיים כאן. החודש האחרון, שכלל את תקופת החגים, היה קצת מוזר ולא מאוד קל.

הקיץ גווע/ חיים נחמן ביאליק הקיץ גווע מתוך זהב וכתם ומתוך הארגמן של שלכת הגנים ושל עבי ערביים המתבוססות בדמן.

אני מודה שפעם לא הייתי מתעכבת בכלל בחנויות ילדים, אבל בשנים האחרונות עיצוב חדרי ילדים, האקססוריז והחנויות מקבלים מקום של

הללויה, סופ”ש, הילדים אצל הסבא והסבתא ואנחנו מדרימים אל עבר עיר הנקראת הלמונד, לילה אחד של שינה רצופה ויקיצה טבעית