שעות פתיחה, על מה חשבתם שאני אכתוב כאן?
שעות פתיחה של בתי עסק בהולנד, עוד לא הבנתי איך זה עובד.
שבת, סגור, אני חושבת שסגור, נראה לי שסגור, האמת שאני לא יודעת, אני בשבת או בבית או בבית הכנסת, צר עולמי כעולם הבא.
יום ראשון, סגור, ברור.
יום שני. אוקיי. אתמול היה חופש, אולי גם בשבת היה חופש, למה ביום שני פותחים בשתים עשרה? לפעמים גם באחת? גם מתחילים לעבוד באמצע השבוע וגם פותחים באמצע היום? ככה עובדים?
דינסדאח, סגור, אתמול היה יום קשה.
יום רביעי, עובדים כרגיל, תשע עד חמש, חמש סגור. שש גג. איך ואיפה אני אמצא לי ככה בגדים אם האיש חוזר בשש וחצי והילדים לא ישנים? צלליות? נעליים? מתי? זה קטע כזה של לחסוך כסף? כי זה עובד.
לפעמים אחרי יום ארוך, בערב, אני יוצאת מהבית, להתאוורר עם איזו כוס קפה. מתקלחת, מתלבשת, יוצאת, עומדת מחוץ לדלת ומבינה שאין לי לאן ללכת.
בשבוע שעבר הלכתי עם חברה לספריה של אמסטלפיין, בקניון, לעבוד. באנו בחמש וחצי, פתחנו מחשב, חיברנו לתקע, שתינו קפה, ענינו להודעות, קראנו חדשות, בכל זאת בחירות. סוף סוף היינו מוכנות להתחיל לעבוד, אבל אז סגרו את הספרייה, לא הספקנו כלום, לפחות לקחנו שקיות זבל. אצלכם בספריה לא מחלקים שקיות זבל?
יצאנו החוצה, הסתכלנו סביב וחשבנו לאן ללכת. אין לאן. כל בתי הקפה סגורים, מסעדות סגורות, אור יום בחוץ, אמצע השבוע ביום חול, שמש, והכל סגור. ואם אתה יהודי שומר תורה ומצוות, המצב כשר, כלומר קשה, עוד יותר. בצר לנו נסענו לפיצה של מרקו בבאוטנפלדרט היהודית, והיא הייתה מלאה עד אפס מקום ביהודים רעבים כמונו, ולפחות שם זה הרגיש כמו כיכר ציון בליל קיץ, חמים ורועש.
בצבא לימדו אותי שזמנים זה קודש, ופה זה ממש ממש קודש, אין לי אלא לכבד ולשתות קפה בבית.
אבל למה, אולי תוכלו להסביר לי, אם קונים באלברט היין שוקולד ופרחים, קודם משלמים על השוקולד, יוצאים מהחנות. חוזרים לחנות, לוקחים פרחים, הולכים לקופה, משלמים שוב. ‘אני לא יכולה לשלם ביחד על שניהם’? שאלתי את המוכרת התמהה, ‘למה לא’?
לא הייתה לה תשובה. היא מעולם לא נתקלה במצב כזה. כולם לקחו שוקולד, שילמו, יצאו, לקחו פרחים, חזרו, שילמו. פעמיים בהפרש של שתי דקות. אף אחד לא שאל אותה מה קורה אם רוצים לקחת גם שוקולד וגם פרחים, ולשלם על שניהם, ביחד, באותו חשבון, בבת אחת, באותו כרטיס, באותו אדם. היא לא ידעה מה לעשות.
ואז נזכרתי בזה: יום אחד הגעתי לגן ומצאתי את בועז מדביק מדבקות על דף צהוב עם ציור של חילזון. חילזון זה מגניב. אבל אז ראיתי: ‘רק על הקו’ היה כתוב שם למעלה על הדף, להדביק מדבקות רק על הקו. שם הכל מתחיל.
אל תצאו מהקווים. אל תשאלו שאלות, אל תשאלו שאלות קשות-למה אי אפשר לשלם על שני פריטים ביחד זו שאלה קשה, אל תנסו להתחכם, אל תנסו להסתנן, אל תבקשו להיכנס רק לרגע בשעה חמש, אל תשאלו אם אפשר דקה לפני תשע, ואל תאתגרו את הסדר והשקט. רק על הקווים.
ומה עם פסח? הו! תורים במקס סטוק וברמי לוי, בשופרסל ובאושר עד, בבזאר שטראוס ובזארה, במשביר ובקסטרו, בסטימצקי, בשטיפת מכוניות, באיקאה, בתחנות דלק ובשוק. כלים, סירים, מפיות, מצות, עציצים, בגדים, אגרטלים, כוסות, נעליים, פרחים, מטליות, מתנות לחמות. טירוף מערכות כללי, לחץ, צעקות, עצבים ואבק. כל זה שם בארץ, במדינה שבה הכל מחוץ לקווים ובפתיחה מלאה כל השנה.
שום דבר מאלה לא הגיע להולנד, שבה אפילו יהודים לפני פסח נראים רגועים כלפי חוץ ושטיפת מכוניות מסתיימת עם שפריץ של בושם, ככה לכיף.
חג שמח שיהיה לכם. אולי עוד אספיק לנעליים לפני חמש.
עמנואל כבירי
13/10/2019 at 14:42יולי היקרה,
קראת את מאמרך “פתיחה מתאימה” וצחקתי בקול גדול. אנו בארץ
רגילים שהכל נוהגים כרצוננו [הלקוחות] ואם מוכר-זבן בחנות היה מעז לדרוש מאיתנו שנקנה בזמנים שונים, לסירוגין, ונשלם אחרי שנדרשנו לחכות פעם נוספת ב”תור”, צעקות וטרוניות רמות היו ניתכות בחלל. כל הנוכחים בחנות היו מיד מרגישים בנוכחותנו, הישראלים, שאיש לא אמור להכתיב לנו, איך לנהוג מחוץ לישראל, ולהעז לדרוש מאיתנו שננהג כמנהג המקום…
והדרישה המחמירה לצייר רק “על הקווים” הפוגעת ב”חופש הפרט”, היתה נענית בכעס נוסף.
זההי, אגב, התנהגות ישראלית טיפוסית, שמקורה – אולי ביהדות, שמשפט האומר שאנו “עם לבדו ישכון ובגויים לא יתחשב” [אם כי הכוונה שאל לנו להתערבב בעמים אחרים], אך הישראלי הממוצע, הטיפוסי, נוהג [גם בחו”ל] “לא להתחשב”…
יהי רצון שיבוא יום ונלמד לכבד את מנהג המקום ולאו דווקא להוכיח לעולם ולברואיו שבנו לא פוגעים, לנו לא מכתיבים אורחות התנהגות, כי אנו בני העם הנבחר…
חג שמח, והמשיכי להנות אותנו, קוראייך.
שלך,
עמנאל כבירי, עלמון, ישראל.
Related Articles
איזה הוא החג האהוב עליכם?
תיק Talk – סיפור הסטלינג תרפי של טל
גבולות לא מה שחשבת – כך מנסחים מחדש הורות מעצימה