בסופ”ש קריר אך נעים בנובמבר האחרון, התקיים בפראג כנס מובילי קהילות ישראליות באירופה. 42 נציגים מהולנד, צרפת, גרמניה, אנגליה וספרד השתתפו בכנס שעסק ביצירת קהילות של ישראלים שחיים באירופה, בהנהגת “מכון קהילות“, שנוסד כאן בהולנד, ופרויקט “הקהל” של משרד התפוצות שמטרתו חיבור יהודים ברחבי העולם לזהותם היהודית וחיזוק הקשר שלהם למדינת ישראל. את הולנד ייצגו בין היתר קריסטינה סלמן וריקי נודלר, שמקימות קהילות בדרום הולנד וגם חלק ממערכת בדאצ’טאון, ורותי שלו, ממקימות הקהילה באמסטרדם ו”מכון קהילות”. הנה הרשמים שלהן, על קצה המזלג. אנחנו כמובן נמשיך לעקוב אחר בניית הקהילות וההתעוררות של החיים הישראליים (ויהודיים?) באירופה.
דבר אמיתי, נושם ובועט / קריסטינה
נפל בחלקי הכבוד לייצג בכנס את קהילת רוטרדם-האג-ברדה-דרום הולנד, יחד עם שלוש חברות מקסימות ושותפות לדרך. במהלך הכנס נחשפתי לכוחות אדירים של אנשים מדהימים, שלכולנו מטרה וחזון משותפים: ליצור ולשמר את הקהילה כבית שמדברים בו את השפה שלנו על כל המשתמע מכך. וכך בין יין וסוד, שרנו ברוסית, שתינו בצרפתית, רקדנו בצ׳כית ואפילו הדלקנו נרות שבת לניגוני חנוכה וערכנו טיש חילוני מיוחד שכזה.
סוף השבוע הזה הטעין אותי במוטיבציה יוצאת דופן ואף גרם לי להבין את החשוב מכל, שמה שהתחלנו לפני שנתיים כאן, בדרום הולנד, בצירי לידה לא קלים במיוחד, הוא הכי אמיתי, חי, בועט ונושם וקוראים לו – קהילה!
היהודים נפתחים לישראלים / רותי
לפני כחודשיים קרה משהו משמעותי, שלמעשה כמעט איש מאיתנו לא ידע עליו. וזה אולי חלק מהסיפור.
באמצע נובמבר, בתום הסמינר השנתי של “מכון קהילות” בו אני עמיתה, התקיים בפראג הכנס של הג׳וינט וארגון הגג של הקהילות היהודיות באירופה ECJC. בכנס זה התבקשנו, ניר גבע ואני, להשתתף בפאנל בנושא היחסים בין הקהילות היהודיות והישראלים באירופה. בפאנל השתתפו גם דניאל בוטמן, ראש ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה, ואירנה קלהאוסובה, סטודנטית יהודיה מפראג.
היחסים האלה הם נושא טעון, וזה לא סוד. במחקרים שונים שנעשו לאורך השנים, מסתבר שיש תחושת ניכור, חוסר אמון וחוסר פרגון בין שתי הקבוצות האלה.
הכנס הזה סימל נקודת תפנית ורוח חדשה של התבוננות אמיצה פנימה ורצון להכיר בטעויות ולשנות סגנון. ההתנהלות המיושנת של הנהגת הקהילות הוותיקות כלפי חברי הקהילה פשטה את הרגל, והאומץ להודות בכך היה מרגש מאוד. נכונותם של אנשים מבוגרים (חלקם אף מאוד) להגיד את האמת, לבטא קושי, מבוכה, חוסר אונים, בציבור, היא בשורה משמחת וחשובה מאוד. ארגונים שנהגו לארח בפעילויות השונות שלהם משתתפים רבים, מרגי
שים בהתרוקנות בתי הכנסת ונטישה מסיבית של מסגרות קהילתיות שונות. והם מבינים מדוע. חוסר הקשבה לאדם שמאחורי המספרים, מנגנונים פוליטיים מאוד שלא מעזים להודות בחולשה ולהזמין את חכמת ההמון, מנהיגות היררכית שאינה מעוררת שיח ביקורתי, וכמובן, חוסר האינטימיות במסגרות השונות. הם הסכימו להתבונן פנימה, לבקש עזרה, לחשוף את הפגיעות ועייפות החומר, את התסכול והמבוכה. וכחלק מהמגמה הזאת, באופן תקדימי, החליטו לבקש להקשיב לקול הישראלי. וזה באמת לא מקרי. כי ברור שבאופן מובהק, התקשורת האותנטית שלנו, שהיא פחות רשמית ויותר ישירה, היא משהו שלטוב ולרע, מתקשים לפצח כאן. פתאום, אחרי עשרות שנים של התנהלות נפרדת לחלוטין, משהו נפתח.
באולם מלא, בנוכחותם של אנשי מפתח, נשאלו שאלות אמיצות, הייתה הקשבה, פתיחות, ובעיקר סקרנות אמיתית להכיר קולות אחרים. השאלה המרכזית שעלתה לדיון היתה האם יש מקום ויש טעם לשיתוף פעולה שכזה? האם הישראלים רוצים קרבה לגופים יהודיים קיימים? האם יש נכונות לשקם את היחסים? האם יש סיכוי להתגבר על משקעים, לייצר שיח חדש? כמובן שזאת שאלה מורכבת, ובוודאי שיש לכולנו הרבה מה לומר.
המסר שאנחנו הצענו בשיח היה שטעם לשיתוף פעולה שכזה אינו מובן מאליו וגם לא אוטומטית פועל יוצא של היות כולנו יהודים. הטעם היחיד לשיתוף פעולה יהיה יצירת חוויה מכבדת ובעיקר מכילה, שתתן ליותר אנשים את הזכות וההזדמנות לקבל פתח להכיר בני אדם יפים, חכמים, רחבי לב, בעלי ממשק משותף, כזה או אחר.
ואת זה, לתפיסתנו, ניתן לעשות כשהתשתית הארגונית היא דיאלוגית, ומקדשת מרחב אינטימי לבני אדם, להיות נראים ומוכלים באשר הם. וכשהם יהודים בדרכם שלהם, דוברים עברית או לא, מקיימים אורח חיים דתי או חילוני, הם רוצים שיבחינו בהם הרבה מעבר לכותרת. מעניין מאוד לשמוע את החוויות שלכם והמחשבות על עתיד הקשר בין ישראלים ליהודים מקומיים.
מי כאן מלימבורג? / ריקי
הגעתי לכנס בלי הרבה מושג למה לצפות. כשהגענו בערב ישר למלון, רוב המשתתפים כבר היו שם וכשנכנסתי לחדר לא יכולתי לתאר לעצמי שבמהלך היומיים הקרובים האנשים האלה יהפכו לחברים ולשותפים לדרך.
בילינו ביחד בחדרי הסדנאות אבל גם על רחבת הריקודים וברחובות העיר, ובכל הזמן הזה נרקם מארג צבעוני של חברויות. במהלך הסדנאות שיתפנו את החוויות שלנו מהמדינה שבה אנו חיים, על הדילמות והאתגרים, צחקנו, התרגשנו, וביחד למדנו כל כך הרבה, הן מאנשי מכון קהילות והן זה מזה.
היה נפלא לשמוע על קהילות בשלבי חיים שונים, חזרתי למאסטריכט מלאת השראה וחדורת מוטיבציה. קהילת לימבורג מתחילה לקרום עור וגידים, ונשמח לצרף את כל מי שמעוניין.
הדפסת כתבה
