חנוכה ראשון בהולנד, שלושה אירועים מפתיעים

קר בניכר. כל יומיים מגיע אלינו משלוח של עץ אשוח בשביל השכנים שלא בבית (איפה אתם? כבר אין לנו מקום), המרפסות מקושטות באורות צבעוניים, בובות סינטר קלאס ונעליים למתנות בכל מקום, ואני רק רוצה סופגניה ולא מוצאת. אין סופגניות מרולדין ואפילו סתם סופגניה, אחרונה בקופסת הקרטון, כבר יבשה מאתמול, בלי ריבה אפילו, גם זה אין. פה זה גולה, נס גדול היה שם. שבוע לפני חנוכה כבר הצטיידתי בחבילת נרונים צבעוניים מהמכולת של היהודים והצטערתי שלא קניתי עוד כמה. מי יודע מה יהיה פה שנה הבאה. אולי כולם יתבוללו ולא יהיו יותר נרונים? אין לדעת. הכנו חנוכיות מעיסה דמויית חימר שמתקשה באוויר, לקח לעיסה שבוע להתקשות כי האוויר פה קפוא ואחרי שבוע היא התקשתה קצת יותר מדי ונשברה. הלכנו לאקשן, קנינו דבק שלוש שניות, הדבקנו את החנוכיה, הילדים צבעו בגואש ורוד, יצא מכוער. הלכנו לאקשן, קנינו ספריי זהב, השפרצנו על הכל, יצא מהודר. זהב זה מהודר. הלכנו שוב לאקשן, קנינו ספריי לקה שקופה, לא יצא כלום. בא האיש, הביא מזלג, הוציא סוגר ביטחון, יצא מלא לקה מסריחה. שמנו בחוץ לאוורר ולייבש, בחוץ קפוא ורטוב, כלום לא התייבש, הכל מסריח ורטוב. אבל, מהודר כי זה זהב. הלכנו לאיקאה, קנינו צנצנת עם ידית לעששיות של כריסמס בחמש עשרה יורו, שמנו בפנים את החנוכייה המוזהבת, הוצאנו החוצה, שמנו משמאל לדלת. מימין מזוזה משמאל עששית כריסמס מאיקאה בחמש עשרה יורו ובתוכה חנוכייה מחומר מתקשה כלשהו, רטובה, מוזהבת ומסריחה מלקה. אבל אמיתית! כמעט כמו בבית. 

שמונה פעמים כשמונת ימי החנוכה הסברנו לילדים שזה שאנחנו ככה מוציאים החוצה חנוכייה ומדליקים אותה בגלוי ושרים “הנרות הללו” בקולי קולות ברחוב שקט מדי באמסטלפיין, זה דבר שחבל על הזמן. בעיקר זה שהשכנים לא קראו למשטרה. ההם עם האשוח בכלל חייבים לנו. חנוכיה, לא מקליפות של תפוחי אדמה, לא מקליפות ביצים,לא בהחבא, בגלוי ובגדול. אנחנו פה שלושה חודשים ועדיין חזק בקטע של אנה פרנק.  

נשאר רק עניין הסופגניה. אף פעם לא הכנתי סופגניות בארץ. בשביל מה? הן מחייכות ישר לירכיים מכל פינה בירושלים, מלאות בריבה, בשוקולד, בוניל, בתות, בשטות, בקצפת, במיונז, בפיסטוק, בשבבים, ירוקות, ורודות, קטנות, גדולות, עם ציפוי, בלי ציפוי, עם פצפוצים, עם תותים אמיתיים, עם דובדבנים קפואים, ה’ ישמור ויציל. פה זה גולה. גולה זה מקום שבו אין להשיג סופגניות בקלות. אז הלכתי לסופר וחיפשתי ריבה, כשרה כמובן. עמדתי מול מדף הריבות עם רשימת הכשרות ההולנדית וניסיתי להבין מה אפשר להזריק לסופגניה. מצאתי. ארבעים דקות. עברתי שני מדפים ימינה וחיפשתי אבקת סוכר. זה היה קל כי E341  הוא אמנם רעל, אבל כשר. יש ריבה, יש אבקת סוכר, יהיו לנו סופגניות. השתיים הראשונות יצאו שחורות, הילדים אכלו. השתיים הבאות יצאו בצבע סלק, גם אותן אכלו. הבאות יצאו בול אבל הילדים כבר שמונה ואפילו בלי ריבה. איך באמת מכניסים את הריבה? המדען הפרטי שלי חשב וחשב ולא מצא פתרון. הפתרון הגיע מכיוון לא צפוי, כלומר ממני. כמה טוב שהבאנו מהארץ בקבוק נורופן עם מזרק.  

חנוכיה וסופגניות מעשה ידינו זו גאווה גדולה. למחרת הלכנו למסיבת חנוכה בבית הספר ראש פינה, להוסיף אור על צמידי סטיקלייטים. היו שם בעצם, שתי מסיבות אחת אחרי השניה, הראשונה לילדי הגן והשניה לכל בית הספר. לא ידעתי למה לצפות לא בזו ולא בזו. מסיבת החנוכה בגן עשתה לי נוסטלגיה לגן בירושלים, היו בה את אותם המרכיבים שאנחנו מכירים, ומוכר זה נוסטלגיה. היו שם ילדים עם כתרים של כדים על הראש, שירי חנוכה בעברית והמון הורים עם סמארטפונים. יובל נתבקש להדליק נר שני ואני נמלאתי גאווה. איזשהו ילד עמד לידו ועזר לו להדליק. שמעתי הורים מאחורינו אומרים ששניהם, יובל והילד, מאוד דומים. וזה מעניין כי הילד בוודאות לא שלנו. 

היו גם כמה דקלומים דידקטיים בהולנדית, משם הבנתי רק מילים בינלאומיות כמו ‘מכבים’ ו’סביבון’.  ציפיתי לשמוע שירי חנוכה מקומיים הולנדיים אבל כאלה לא היו. יש שירי חנוכה בהולנדית? מסיבת החנוכה הזו הייתה קצרה, תמציתית וקצת נוסטלגית. הדבר הגדול עוד היה לפנינו. 

על הבמה באולם האירועים הענק התמקמה תזמורת כלי הנשיפה של בית הספר למוזיקה ״קונצרטינו״. ילדים שמנגנים, ועוד בסקסופון, מרגשים אותי מאוד והם באמת ניגנו נפלא. גם הזמר אודי אולמן היה שם, מניף ידיים גבוה באוויר עם הרבה רצון לעשות לקהל חגיגת חנוכה ישראלית אוטנטית. הקהל ההולנדי לא הפשיר מיד ולא השיב לו בהנפות ידיים חוזרות. זה לקח קצת זמן. בכל זאת, שבע מעלות בחוץ וההולנדים לא מנופפים בקלות אפילו כשחם. בינתיים עלו על הבמה קבוצות קבוצות של תלמידים והציגו מתכני החג. הייתה שם, למשל, הצגה רב לשונית של ממש. ילדים מכיתה ו’ דיברו בערבית, בהולנדית, בעברית ובאנגלית, במשחק תפקידים היסטורי שבו מודלקים נרות חנוכה במקומות ובזמנים שונים בעולם- במרוקו אחרי גירוש ספרד, בהולנד במאה השבע עשרה, בהולנד במלחמת העולם השניה, בישראל ערב מלחמת ששת הימים, בניו יורק לפני עשרים שנה, ובהולנד וישראל היום. זה היה קולע ויפה. אפילו, לא נעים לומר, שוב קצת התרגשתי.  גם מקהלת בית הספר הופיעה שם במחרוזת שירי החג, גם סופגניות מדייויד’ס קורנר היו שם, ואפילו מופע אקרובטיקה מכובד, רב קומתי. פראפרזה לחנוכיה כנראה. 

ובינתיים הזמר אודי לא התייאש. הוא שר וקיפץ  והיה נחוש לעשות שמח. לקראת הסוף ההולנדים התחילו להפשיר ואודי החליט  לפנות אל הלב שלהם, כלומר אל הסמארטפון. “תוציאו את הטלפונים, תדליקו פנסים! עם ישראל חי!” הסתכלתי סביבי, מצפה לראות מאות אורות מהבהבים באוויר, לפחות כמו במופע של שרית חדד בגני התערוכה. היו חמישה. עם ישראל לא חי חלילה? איפה הסולידריות היהודית? מילא לי אין בטריה, אבל מה אתכם? התזמורת ניגנה, אודי שר, הסופגניות התחסלו ואחרי כמה דקות האולם הבהב באופן יחסי, אודי הצליח לגייס שיתוף פעולה. הוא היה מבסוט ועם ישראל חי. כעבור שעתיים לערך מסיבת החנוכה השנייה שלנו בניכר הסתיימה ונמלטנו מהאולם בעודנו גוררים למטה במדרגות ילד עייף בן שנתיים ועוד שלושה אחים גדולים, נרגנים מאוד כי הם לא קיבלו סופגניה. אנחנו מתנצלים שלא נשארנו לסדר את הכיסאות , בדרך כלל אנחנו עוזבים אחרונים וגם מטאטאים. מסיבת החנוכה בבית ספר ראש פינה סוכמה כחוויה נעימה ומחברת, בגדול, וזה כשלעצמו לא מובן מאליו. 

אבל הדבר הגדול באמת קרה בנר רביעי, בבחינת מוסיף והולך. בנר רביעי של חנוכה שמתי פעמיי אל אולם הקונצרטים הגדול, Het Concert Gebouw, לקונצרט חנוכה חגיגי שאורגן על ידי עמותת ״קונצרט חנוכה״ בשיתוף עם תנועת מכבי הולנד, בני ברית וארגונים נוספים. 

על המדרכה כבר השתרך תור ארוך של גברות וגברים עטויי פרווה ועקבים דקיקים. על הבמה באולם הקונצרטים הגדול עמדה חנוכיה מהודרת, מזהב אמיתי ולא מוזהבת בספריי. האולם מכיל אלפיים בני אדם ומספיק רק לשבת בו ולהביט למעלה אל התקרה. אבל כשעלו הנגנים, והתייצבו זמרי המקהלה, ובמדרגות ירד החזן ישראל נחמן עטור שטריימל וטלית עם אבני סברובסקי, והמנחה בארי מעהלער פתח בנאום נרגש, הכל הפך להיות גדול באמת. מהלר סיפר שזו הפעם הראשונה שמתקיים באולם הזה קונצרט יהודי ציבורי גדול מאז מלחמת העולם השנייה. איכשהו נזכרתי בתמונה הזו, שצולמה במחנה המעבר וסטרבורק בהולנד בשנת 1943, בהדלקת נר שביעי של חנוכה. למי מהמצולמים זו הייתה הדלקת הנרות האחרונה בחייהם? מי מהם שרד? ואולי היו ששרדו וצאצאיהם יושבים הערב באולם הזה? 

כך או כך, בארי המשיך וסיפר שהערב הוא כאן על הבמה גם כמנהל המוסיקלי, גם כמפיק והמייסד של הקונצרט, וגם שר וזרק בדיחות. אחרי הפתיחה החגיגית הוא שלף פתאום את הסמארטפון שלו, ככה על הבמה מול אלפיים איש, ואמר שהוא בדיוק קיבל הודעת טקסט מאלוהים, 

״I’ve just got a message from God”, ובהודעה הוא מבקש שלא לשלוח הודעות טקסט. אלפיים איש שאגו מצחוק. ברוב פאר והדר הודלק נר רביעי של חנוכה על הבמה הגדולה, והמופע החל. 

החזן ישראל נחמן, כוכב הערב, הוא  רק בן עשרים וחמש וכבר כובש את הבמות הגדולות של אירופה עם השטריימל והטלית המהודרת. יש לו פאות ארוכות וקול מפיל ובתכניה קראתי שהוא דובר אנגלית, עברית, צרפתית ויידיש וסיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה לחזנות של פתח תקווה. בוגרי האקדמיה לחזנות של פתח תקווה מגיעים רחוק. 

הופיעו שם גם מעין ליכט ודוד פלדמן, שני זמרי סופרן גבוה במיוחד (בתכניה קראו להם Very high voices, להבדיל מ – High voices סתם), ומקהלה של אחד עשר זמרים. גם רפאל מירילה היה שם, ב”לכה דודי” ובמכנס היפסטרי מנומר. חשבתי שדואט מגניב במיוחד היה מתקבל מצירוף של מירילה עם ישראל נחמן, ככה היפסטר מנומר עם שיער ארוך יחד עם חרדי ופאות ושטריימל. כל ישראל חברים  וכל זה. ומיד אחר כך חשבתי עוד שזו מחשבה מאוד ישראלית, כי רק בארץ זה אפנתי כל הקטע של חיבור בין המגזרים בעם, מפגשי גשר בין חרדים לחילונים ושאר קשקושים של אהבת חינם. אבל פה, זה יהודי וזה יהודי, ושכל אחד יעשה מה בראש שלו. תלבש מכנסי היפסטר עם אבני סברובסקי אם בא לך, או שטריימל על ראסטות, למי אכפת. 

בארי מעהלער סיפר שבשנה הבאה חנוכה וכריסמס נופלים על אותו תאריך. איך תמיד יש מישהו ששולט בדברים האלה שנה מראש. כשחנוכה וכריסמס נופלים על אותו תאריך, זה אומר  שיש תחרות קשה ביניהם, על הזכות לקיים קונצרט חגיגי באולם הקונצרטים הזה. מי יזכה לקיים את הקונצרט החגיגי שלו בקונסרט חבאו בשנה הבאה? חוגגי החנוכה או חוגגי הכריסמס? מבחינת מהלר התשובה הייתה ברורה. ישראל נחמן שר שהחיינו בשם ומלכות כלומר, עם השם המלא של ה’, וכיוון בשירתו-תפילתו לכך שבשנה הבאה יזכה לשיר באותו המקום באותו הזמן, בימים ההם בזמן הזה. לדעתי לנוצרים אין טריק כזה אז ברור שניפגש בקונסרט חבאו גם  בשנה הבאה. 

גם על הדבש ועל העוקץ שרו שם , גם שירי חנוכה, גם תפילה לשלום המדינה, גם ירושלים של זהב, גם יצירות מקוריות. הקהל הכיר את כל המילים של כל השירים, זה היה ממש כמו שירה בציבור על הדשא בקיבוץ רק עם סברובסקי ונברשות ענק.  בהפסקה אפילו הוגש כיבוד כשר. מעהלער הסביר שהכיבוד המוגש הוא פרווה. מה זה פרווה למי שלא מכיר?פרווה  זה גם צמחוני וגם ללא לקטוז ביחד. כמה פשוט. בהפסקה אנשים אכלו סופגניות ללא לקטוז, שתו מיץ תפוזים ועשו שמוזינג כמו שהמליצו להם בתכניה. שמוזינג יהודי. 

ויחד עם כל זה, תקפו אותי געגועים עזים לרחובות ירושלים המוארים באור חנוכיות, לבתי הקפה במרכז העיר, לשוק, לסופגניות קלות להשגה. התגעגעתי  לקלות הבלתי נסבלת של הקיום היהודי שם בארץ. כשהכל זמין ולא צריך ‘להשיג’, לתכנן, לנסוע במיוחד. חנוכיות, נרות, סביבונים בכל סופר (אבל רק עם פ’), יין לקידוש, חלות, אוכל כשר. כל כך קל.

 כאן זה משהו אחר. לא קל, קר ואפילו קצת מנוכר. אבל  אתמול, כשאלפיים איש ישבו שם באולם הקונצרטים הגדול ושרו אדון עולם, האולם רעד, הקהל עמד על הרגליים. הייתה שם התרגשות גדולה באוויר, והרבה גאווה יהודית. הקונצרט הזה מיקם את היהדות במקום של תרבות גבוהה. למולו התבקשה, לצערי,  ההשוואה לפסטיבלי חנוכה למיניהם בארץ, מסוג האירועים שמעולם לא נכחתי בהם. תרבות גבוהה זה לא, ההיפך הוא הנכון. למזלי הילדים שלי בכלל לא יודעים שזה קיים. הצטערתי שהם לא היו שם איתי אתמול, לשמוע את הקהל שר את התפילה לשלום המדינה ואת התקווה בחרדת קודש באולם הענק. היהדות שלך מתחזקת במקומות האלה. היא דורשת בחירה, הפניית תשומת לב, והחלטה. כל זה לא מובן מאליו. להיות יהודי בהולנד בסוף שנת 2018 זו גאווה. אחרי שעתיים האורחים עזבו את האולם כשחיוך גדול על פניהם. 

בערב האחרון של חנוכה, נר שמיני, מצאנו את עצמנו, כל המשפחה, בהדלקת נרות מקומית בקניון חלדרלנדפליין. ככה זה חב״ד- יש קניון? יש כיכר? יש שוק? הם יהיו שם, בירושלים, באמסטרדם, במוסקבה או במכסיקו סיטי. ידליקו נרות, יקראו מגילה, יניחו תפילין או יחלקו נרות שבת. ויש מקום לכל אחד, וכולם שייכים. ושוב ניגנה על הבמה תזמורת נוער, ושוב שרו שירים ישראלים והדליקו נרות. גם סופגניות ומרק חם היו שם, וחניה חינם. היה קר ושמח ובמרחק מה ראיתי אנשים שהגיעו לקניון ככה סתם ביום ראשון בערב, רוקדים לצלילי העברית המקפיצה. חנוכה הוא חג טוב.  

לפני הרבה שנים הדרכתי סיורים בעיר העתיקה בירושלים. המוני בני אדם גדשו את העיר בחנוכה, מצפים לחוויה ירושלמית אוטנטית. ברחבת הכותל, התחנה האחרונה בסיור, היו המדריכים וגם אני ביניהם, מצביעים על הכותל, על הר הבית, ומכריזים בגאווה- נס גדול היה פה! פה ממש, מאחורינו, ממש ממש פה. סביבון עם האות ש’ – סביבון גלותי, היה חפץ נדיר, אטרקציה של ממש, מסוג הדברים שצריך ‘להשיג’. והנה היום, כאן בהולנד, הסביבון המקומי הוא סביבון עם ש’. מבחינה היסטורית, גיאוגרפית, הנס קרה שם, בישראל, בירושלים.  אבל כשאני חושבת על ימי החנוכה האחרונים כאן, על מסיבות החנוכה השמחות בבית הספר ובעיר, על השמחה שלנו בהדלקת נרות בחנוכייה הביתית המאולתרת ובסופגניות מעשה ידינו, על אלפיים איש שמדליקים נרות חנוכה ושרים יחד אדון עולם באולם הקונצרטים הענק בגאווה גדולה כל כך , אני חושבת שגם פה היה, ועודנו מתקיים, נס גדול מאוד, שאנחנו חלק ממנו. בימים ההם ובזמן הזה נס גדול היה גם פה.

חנוכה שמח!

הדפסת כתבה