אין מקום שהוא רחוק מדי. יש מקום שהוא מתסכל מדי.

בכל פעם שאני מגיעה לביקור בארץ ישראל אני שומעת שהכל נראה מזה מדהים ומושלם אצלנו בהולנד, איך שגם הם היו רוצים לעשות את הרילוקיישן הזה וחבל שלא ניסו את זה לפני שהיו להם ילדים – כי עכשיו זה יותר קשה. אני תוהה האם באמת מדהים פה? ואיך זה שאני לא מרגישה תמיד מדהים פה?

מה שבטוח זה שעם הטכנולוגיה של היום אין מקום שהוא רחוק מדי. ולא משנה העובדה ששום דבר באמת לא נהיה קל יותר אחרי שיש ילדים.

כבר מהרגע הראשון שמל הגיחה לעולם היה בינינו אפס הפרדה, מהסיבה הפשוטה שלא היה לי איפה להשאיר אותה. היא הלכה איתי לכל מקום כאילו חבל הטבור עדיין לא נותק. כל חופשת הלידה הסתובבתי כמו איזה אמא קנגורו עם תינוקת קטנה בתוך הכיס. היא קפצה איתי לפגישות בעירייה, חתימות חוזים אצל עורכי-דין, סידורים במשרד הפנים ואפילו קפצנו לקניות באיקאה, פעם בשבוע, במהלך תקופות הגזים הארורה. השיא היה כשמל היתה בת שנה וחצי והתלוותה אלי לבדיקת אולטרסאונד. היא עמדה שם, באמצע החדר של המידוויף, המומה ולא הבינה מה עושים לבטן הגדולה של אמא ומזה הקשקוש המרצד הזה, שלימים הפך לאחותה הקטנה, שהוקרן על מסך הטלוויזיה.

באסה שהיא לא תזכור את כל זה כי מבחינתי היה לנו חתיכת בונדינג שמה.

 

את חופשת הלידה הראשונה שלי העברתי בפינטוז על קפה עם חברות בשדרות רוטשילד. חלמתי על טיולים בפארק הירקון, דיאדה בנמל וכל מיני פינוקים תל-אביבים כאלה. בפועל הייתי הכי אבודה בעולם בתוך כל הדבר הזה שנקרא אמהות ברילו׳. זה היה קריסטמס אירופאי טיפוסי ועברתי את הכל ממש לבד, אף אחד לא הכין אותי שאני צריכה ללמוד להתארגן מהר כי עד שנהיה מוכנות ליציאה נצטרך כבר לחזור בגלל שהתחיל לרדת גשם ובחוץ החורף הארור לא ממש הזמין אותי לצאת לטייל עם העגלה בפארק. אז רק חיכיתי כבר שעמית יחזור הביתה להציל אותי וחשבתי שזהו, מהיום ועד גיל 18 אני אקפץ ככה על הכדור יוגה, כשהיא בזרועותיי, כי ככה הרגלתי אותה ורק ככה היא תוכל להירגע ולהירדם. מה שהיה זמני הרגיש כמו נצח ויום אחד נראה כמו תקופה. פתאום העצמאות וכל מה שהיה שלי נעלם כלא היה, השתגעתי שאני לא מצליחה להתקדם בחיים וכל שלושה צעדים שאני עושה קדימה עם העסק שלי אני חוזרת אחורה שנים וקנאתי בעמית שהוא יוצא לעבודה ומטפח את הקריירה שלו. בין השאר נכנסתי ממש לטפשת הריון, שאגב לא עוברת גם הרבה אחרי שיולדים מסתבר. הסתובבתי בתוך ערפל סמיך של הורמונים במשך בערך שנה, מחלה כזאת, חשוכת מרפא. אני לא אשכח את הרגע הזה שבו הסתיימה תקופה הריבים והשגעון בבית נרגע. מצבי הרוח שלי נעלמו ואיתם נחתה עלי הארה שמיימית כזאת. חיבקתי את עמית ואמרתי לו: ״תקשיב אתה ממש חזרת לעצמך! בזמן האחרון אתה מזה מתוק.״ והוא כזה נעצר, הסתכל עליי במבט מבולבל של – מה את אמיתית?! ואמר: ״לא בבין, זאת את שחזרת לעצמך!״ תכלס, צודק. להגנתי ובדיעבד, אני יכולה להגיד שמה שעבר עלי היה נורמלי ושהמגורים במדינה זרה לא מקלים על העניין הזה, טפשת זאת טפשת גם מעבר לים.

מפה לשם, באותה תקופת החל״ד, הייצר ההישרדותי שלי עזר לי למצוא שתי חברות ספרדיות שהיו באותו מצב כמוני והצילו אותי מסטטיסטיקת הדיכאון. בימים יפים היינו הולכות יחד לבתי קפה, מפצות את הייאוש בקניות ואז גם נחשפתי למונח ״קומפורט פוד״, כנראה בגלל זה לכל ההורים יש כרס. היינו אמהות מבולבלות המנסות להמשיך בחיים ותוך כדי לשמור על התינוקות ה״ממזרים״ שלנו מפני חנק מצעצועים, נפילה מגובה תוך כדי טיפוס, פציעות באזור הפנים בניסיון ללכת או פיגוע קקי שלא היה מבייש אף ״קינדר-בודראי״ (חוות חיות). עם הזמן הקפה שהתקרר הפך לפליי-דייטים מנחמים ואנחנו התרגלנו למצב, לביחד וגם קצת למדנו לשחרר. ככה אני והספרדיות עברנו את הצעדים הראשונים של האמהות, ותוך כמה חודשים היינו כבר משפחה. הבנות שלנו גדלות לצד הילדים שלהם ויש לנו יום בשבוע קבוע שאנחנו מבלים יחד גם היום. לילדים יש קשר של בני דודים עם אופי בינלאומי וזו חוויה מעולה בשבילם. הם סופגים כל כך הרבה שפות ומנהגים ומסוגלים לג’נגל בין התרבויות. אנחנו מדברים עם החברים באנגלית, הילדים ביניהם מדברים הולנדית וכל משפחה מדברת שפה נוספת עם הילדים שלה, ספרדית (קטלאנית) או עברית, במקרה שלנו. אנחנו עושים ארוחות שבת וימי הולדת יחד והילדים ישנים אחד אצל השני לפעמים. החברים פה לגמרי ממלאים את הצורך הזה במשפחה ומזל שיש לנו אותם. הלוואי והיו אלה החברים או המשפחות מהארץ אבל זה חלק מהחבילה שנקראת רילוקיישן. יש המון דברים שויתרנו עליהם בלית ברירה או שנחסכו מאיתנו מלבד מהשמש ואחד הקשים זה בעיקר סבא וסבתא.

לחצו על התמונה !
לחצו על התמונה ותראו מה קורה…

אף פעם לא הייתי אמא בישראל אבל אני מדמיינת שזה היה לי יותר קל. ממש מקנאה באמהות בארץ, יש להן את סבתא, כפרה עליה, שתציל אותן מעצמן ומהתינוק שלהן. נכון שהיא יכולה לחפור אבל איזה חלום זה שאפשר פשוט לצלצל למישהו והוא בא עם זוג ידים מיומנות כדי להחליף אותך? קסם ובייחוד בשנה הראשונה זה נחוץ. לפעמים אפילו יש להם את השכנה ממול שתעזור עם התינוק בזמן שהאמא הולכת לדפוק את הראש בקיר רק לרגע. אין מה לומר, זו אחריות מפחידה להיות המבוגר האחראי היחיד בסביבה ולעצמאות האבסולוטית הזאת יש מחיר. כדי לשמור על שפיות, בימים שאני לבד בבית עם תינוקת חולה, אנחנו מדברות שעה במסנג׳ר עם ההורים שלנו בישראל. שעה שבה אין לי מה לחדש להם כי רק ניתקנו לפני שעתיים. והם מעבר למסך הטלפון פשוט מכילים אותנו בלי לומר מילה. מדהימים, פשוט עוצרים את החיים שלהם, נותנים לשטויות שלי ושל הבנות, במה ארוכה ותשומת לב ללא תנאים. הם גם מבקרים פה יחסית הרבה, עוזרים לנו בלי סוף ואפשר לומר שהקשר המשפחתי הזה מעבר לים בהחלט התהדק. חוצמזה אם נחשוב על הצדדים החיוביים ברילו׳ יש משהו אולי טוב שהם רחוקים. זה בונה, משחרר עצמאות ואפשר לומר שגם אנחנו מאוד נהנים שאף אחד לא אמר לנו פה איך לגדל את הבנות שלנו. כנראה שכל בחירה שעשינו פה ב-איך לגדל את הילדים שלנו היתה לגמרי שלנו.

בגלל החסך המשפחתי באיזה שהוא שלב עמית ואני התחלנו למלא את החסכים אחד של השני. עמית הפך להיות החברה הכי טובה שלי, הורה מלווה ועוד כל מיני תפקידים של אנשים שחסרים בחיי. אפילו מל, התינוקת הקטנה שלי, מילאה גם היא המון חסכים אצלי בחיים, בחברויות ובמשפחה ועד היום היא החברה הכי טובה שלי וליל הדובי שאני הכי אוהבת להתכרבל איתו בעולם. כולנו מודעים לזה שאנחנו צריכים זה את זו, אנחנו הדבר היחיד שיש לנו וכל הזמן יחד. המסע הזה מאוד מאוד מגבש נהיינו חבורה כזאת שלומדת איך לחיות בפורמט חדש של חיים. אנחנו לומדים לא להיקשר לבית שבנינו פה, לחפצים, לשכונה שלנו, לאנשים (עד כמה שאפשר) כי ברילוקיישן הכל זמני. וכמו בחיים המצב-רוח שלי תלוי באיזה שבוע תתפסו אותי, בשבוע שהייתי כל היום בבית עם ליל ואבעבועות-רוח או בשבוע שבו אני מייצרת, מתפתחת ומתקדמת עם העשייה שלי.

ולסיום דמיינו שיש לכם מטרה, מקום שאליו אתם רוצים ממש להגיע ותשאלו את עצמכם האם העובדה שיש לכם ילדים תמנע מכם להגיע לשם? אני בטוחה שלא.

מסקנה, אם אתם רוצים להגיע למקומות נפלאים ולהמשיך להגשים תארזו את הילדים, הם רק ירוויחו מזה. הם יתרגלו למקומות חדשים, לטיולים ארוכים באוטו, לטיסות, לשיחות וידאו עם המשפחה, לקמפינג בד, ״איר בי אנד בי״, לארוז ולפרוק כל הזמן לחיות על הקו.

אז אין זמן יותר טוב לעשות את זה מאשר עכשיו. כי כשהילדים יהיו גדולים זה יהיה יותר קשה. ואולי בעצם לא?

 

אני נטלי בר דוד פרנקל, מעצבת ומפתחת המותג Kotopinat ואמא לשתי בנות ישראולנדיות (;.
לפני 4 שנים עזבנו את הדירה התלאביבית שלנו, עמית ואני, זוג נהנתנים בלי ילדים, בעקבות הרילוקיישן. התחלנו את המסע החלומי הזה פה בברדה וכמו בכל חלום לפעמים מתעוררים מפוחדים עם זעה קרה ולפעמים עפים באוויר בהתרגשות גדולה אבל מה שבטוח זה רק ממכר ועושה חשק לעוד.

    Leave Your Comment

    Your email address will not be published.*