בחירות בהולנד: מה צריך לדעת על השיטה הפוליטית

איך נראה “פתק” ההצבעה ההולנדי? מה ההבדל בין בתי הפרלמנט ואיך “מקפיצים” מועמד מועדף? מורה נבוכים למערכת הפוליטית ההולנדית. כתבה ראשונה לקראת בחירות 2017

אם אתם רוצים להיות אזרחים מעורבים ומעורים פוליטית בהולנד, תצטרכו להצביע בשלוש עד חמש מערכות בחירות שונות. ברמה הראשונה, המקומית, מתקיימות בחירות לרשויות המקומיות כל ארבע שנים. התושבים בוחרים את חברי מועצת העיר או הרשות (gementeeraad) ולא את ראש העיר. ברמה השנייה, האזורית, נערכות בחירות למועצות הפרובינציות (Provinciale Staten) כל ארבע שנים. הבחירות נערכות במקביל בכל 12 הפרובינציות ההולנדיות. ברמה השלישית, הארצית, נערכות בחירות לבית התחתון של הפרלמנט (Tweede Kamer) גם כן כל ארבע שנים. אלו הבחירות שייערכו ב-15 במרץ. ועוד לא הזכרנו את הבחירות למועצות המים (waterschappen) ששומרות שהים לא יציף את כולנו, ואת הבחירות לפרלמנט האירופי. מזל שאת המלך לא צריך לבחור. מאחר שהולנד היא מונרכיה חוקתית המלך הוא ראש המדינה הרשמי, אך הוא כפוף לחוקה, ככל האדם, ולמעשה כפוף גם לפרלמנט.

אז איך עובד בעצם הגוף המחוקק?

הפרלמנט ההולנדי מורכב משני בתים. הבית התחתון, ה-Tweede Kamer או בית הנבחרים, מורכב מ-150 חברים שנבחרים על ידי הציבור הרחב בשיטה של ייצוג יחסי באמצעות מפלגות, כמו בכנסת בארץ. הבית העליון, ה-Eerste Kamer או הסנאט, מורכב מ-75 חברים שנבחרים על ידי אנשי מועצות הפרובינציות, גם כן כל ארבע שנים. שני הגופים הללו יחדיו נקראים ה-Staten-Generaal.

מה תפקידו של כל בית? חברי ה-Tweede Kamer מעלים הצעות חוק, דנים בהן ובהצעות חוק שהממשלה העלתה, ומצביעים על החוקים. הם גם מפקחים על פעולות הממשלה על ידי הזמנת שרים לתשאול והעברת בקשות לפעולה. כמו בארץ, הם גם פועלים בוועדות ואמורים לייצג את רצון הציבור הרחב. ה-Eerste Kamer עובר על הצעות החוק שעברו בבית התחתון, דן בהן ויכול להעביר אותן או לדחות אותן ולהחזירן לבית התחתון. חבריו משמשים בו במשרה חלקית בלבד והם לרוב מדינאים ותיקים או בעלי תפקידים ציבוריים שונים. מכיוון שאינם נבחרים ישירות על ידי הציבור הם משוחררים מלחצים פוליטיים מסוימים ויכולים לקיים דיונים מעמיקים יותר בחוקים. עם זאת, הם אינם רשאים להעלות הצעות חוק או לשנות את ההצעות העומדות בפניהם.

מכאן ניתן להבין שממשלה שלא זוכה לרוב בשני בתי ה-Staten-Generaal תתקשה מאוד להעביר חוקים ולמעשה לפעול כגוף מבצע ולממש את המדיניות שלה.

ואיך פועלת הזרוע המבצעת, כלומר הממשלה?

בלבה של הרשות המבצעת ניצבת מועצת השרים (Ministerraad) שמורכבת מהשרים ובראשם ראש הממשלה (Minister-president) שהוא “שר לעניינים כלליים” ומעמדו הוא של ראשון בין שווים. המועצה נפגשת כל יום שישי, דנה בהצעות חוק, במדיניות ובהחלטות העומדות על הפרק. לאחר ישיבת השרים, הנערכת בדלתיים סגורות, עורך ראש הממשלה מסיבת עיתונאים ומספר על ההחלטות שהתקבלו. באופן רשמי, הממשלה (regering) מורכבת ממועצת השרים ומהמלך. בפועל, המלך לא לוקח חלק בהחלטות השלטוניות השוטפות. אולם הוא מתעדכן בנעשה בפגישתו השבועית עם ראש הממשלה. הגוף המבצע המרכזי הוא הקבינט (kabinet) שמורכב מהשרים (ministers) וממזכירי המדינה (staatssecretaris). מזכירי המדינה הם מעין תתי-שרים שאחראים לתחומים מסוימים בפעילות המשרד, בתיאום עם השרים. זוהי עמדה בכירה, אולם המזכירים אינם חברים במועצת השרים, שהיא זו שמתווה כאמור את מדיניות הממשלה. חברי הקבינט אינם חברי פרלמנט. כלומר, גם אם נבחרו ברשימת מפלגתם לפרלמנט, הם יתפטרו ממנו כשיתמנו לשרים ויפנו את מקומם לחבר מפלגה אחר.

מי יכול להצביע ולהיבחר?

כל אזרח הולנדי בן 18 ומעלה רשאי להצביע בכל הרמות. אזרח זר, שהוא תושב חוקי בהולנד לפחות חמש שנים, רשאי להצביע בבחירות המקומיות וגם להציג את מועמדותו למועצות המקומיות. אזרחי האיחוד שאינם אזרחי הולנד רשאים לעשות זאת מיידית. יש כמה יוצאים מן הכלל, כמו למשל אסירים ששופט קבע שאינם רשאים להצביע. שופט יכול גם לשלול את זכות ההצבעה בשל אי-כשירות מנטלית. בניגוד לישראל, גם אזרחים הולנדים שחיים מחוץ למדינה רשאים להצביע, ועליהם להירשם מראש לשם כך.

איך מצביעים?

כשבועיים לפני מועד הבחירות מקבל כל בעל זכות בחירה בדואר את כרטיס הבוחר ההולנדי, ה-stempas, אותו הוא חייב להביא עמו לקלפי ביום הבחירות. בניגוד לארץ, יום הבחירות אינו יום חופש. למרות זאת, שיעור ההצבעה בהולנד גבוה – בבחירות הקודמות ב-2012 הוא עמד על 74.6% (לשם ההשוואה, אחוז ההצבעה בבחירות האחרונות בישראל עמד על 72.3%).

כמו הבוחר הישראלי, גם הבוחר ההולנדי פוגש בקלפי את ועדת הקלפי, שבודקת את זהותו ואת כרטיס הבוחר שלו, ומפנה אותו להצבעה החשאית מאחורי פרגוד. אבל ההצבעה עצמה שונה בהחלט. במקום מעטפה ופתקים, מוגש לבוחר דף גדול למדי ועליו רשימות שמיות של המועמדים על פי מפלגות. לצד כל שם מודפס עיגול לבן על גבי שחור. מאחורי הפרגוד נמצא העיפרון האדום הידוע, שבאמצעותו מסמן הבוחר את המועמד המועדף עליו ברשימת המפלגה שבה הוא תומך. הרוב מסמנים פשוט את העומד בראש הרשימה, אבל ניתן בהחלט לבחור במועמד אחר מהרשימה ולהשפיע על סיכוייו להיכנס לפרלמנט. הצבעה כזו נקראת הצבעת העדפה (voorkeurstem). המועמדים נכנסים לפרלמנט על פי מיקומם ברשימה, כמו בארץ, אבל אם מועמד במקום נמוך ברשימה זוכה לשיעור גבוה של הצבעות העדפה, הוא יזוז במעלה הרשימה וידחוק מועמד אחר.  

הקלפיות נסגרות ב-21:00. מיד לאחר סגירתן מתפרסמות תוצאות המדגמים של כלי התקשורת הגדולים. הספירה מתחילה מיד ונמשכת לתוך הלילה ועד הבוקר מתבררות תוצאות האמת. במיוחד השנה, כשהמירוץ צמוד, קשה יהיה להסתמך על תוצאות המדגמים כדי לפתוח בחגיגות או להספיד מועמדים.

מה קורה אחרי ההצבעה?

עם ספירת הקולות מתברר מספר הקולות הכשרים. מספר זה מחולק במספר חברי הפרלמנט (150) וכך מחושב המודד – מכסת הקולות הדרושה לקבלת מושב אחד בפרלמנט. בהולנד אין באופן רשמי אחוז חסימה. עם זאת, קיים כלל לפיו מפלגה שלא הגיעה למכסת הקולות הדרושים לקבלת מנדט לא משתתפת בחלוקת עודפי הקולות ולמעשה מאבדת את האפשרות למושב. בפועל, הדבר שווה ערך לאחוז חסימה בשיעור 0.667%.

לדוגמה, בבחירות האחרונות בהולנד הצביעו 9,462,223 בעלי זכות בחירה, ומספר הקולות הכשרים עמד על 9,242,235. מכאן שהיו דרושים למפלגה 62,828 קולות כדי לזכות במושב. עודפי הקולות מחולקים בין המפלגות על פי הסכמי עודפים ונוסחה מסוימת שמיטיבה עם המפלגות הגדולות יותר. אחרי שחלוקת המנדטים ברורה, מתחילה המלאכה המפרכת והעדינה של הרכבת הקואליציה. מדוע דווקא קואליציה? אף מפלגה בהולנד לא זכתה מעולם ברוב מוחלט של הקולות ולכן נדרשות המפלגות למשא ומתן ממושך ליצירת ממשלה. פירוש הדבר כמובן שהצלחה בבחירות אינה מבטיחה חברות בממשלה. הדבר תורם גם לחוסר יציבות – מאז מלחמת העולם השנייה רק שבעה קבינטים, כולל זה הנוכחי, שרדו קדנציה שלמה בלי ליפול. 

תהליך הרכבת הקואליציה מתחיל כשהפרלמנט החדש בוחר נציג, בדרך כלל מדינאי מנוסה ומכובד, שיבחן את האפשרויות ליצירת קואליציה באמצעות שיחות עם ראשי הסיעות. זהו האינפורמטור (informateur). תפקידו דומה לזה של הנשיא בישראל, שמטיל את הרכבת הממשלה על אחד מראשי המפלגות. כמו בארץ, העיקרון שאמור להנחות את האינפורמטור איננו בהכרח בחירה במפלגה שקיבלה את מספר הקולות הרב ביותר, אלא מיהו המנהיג בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להקמת ממשלה. זהו הפורמטור (formateur) שיהיה ככל הנראה ראש הממשלה, ועליו מוטלת מלאכת יצירת הקואליציה. זהו לרוב תהליך ממושך ביותר משום שבמהלכו יש לקבוע מיהן המפלגות שישתתפו בקואליציה, כיצד משלבים את קווי המדיניות השונים שלהן לכדי הסכם קואליציוני אחד, איך יחולקו התיקים בין המפלגות ומי יאיישו את תפקידי השרים. מבקרי השיטה טוענים כי היא יוצרת מצב שבו המו”מ הקואליציוני חשוב יותר מתוצאות הבחירות עצמן ורצון הבוחר אינו מיוצג כראוי.

בסופו של דבר, לעתים לאחר משא ומתן שנמשך חודשים, מוכרזת הממשלה החדשה ומתפרסם ההסכם הקואליציוני (regeerakkoord) שלפיו היא אמורה לפעול. כפיים.

בפעמים הבאות: מיהן המפלגות המרכזיות בבחירות הקרובות ומהן הסוגיות העומדות על הפרק.

כמה דברים שמעניין לדעת:

• זכות הצבעה כללית לגברים בהולנד ניתנה ב-1917. שנתיים לאחר מכן ניתנה זכות הצבעה לנשים.
• עד 1967 הייתה ההצבעה בגדר חובה לאזרחי הולנד.
• גם בהולנד ניתן להצביע ב”פתק לבן” – פשוט לא לסמן באדום אף מועמד.
• בעבר נעשו ניסיונות להחליף את ההצבעה הידנית במכונות מיוחדות, אולם בשל חשש להונאה ולמעקב הוחלט לדבוק בשיטת הנייר והעיפרון האדום. השנה אף הועלה חשש שרוסיה תנסה להשפיע על תוצאות הבחירות, לאור החשדות בנושא שעלו בארה”ב.
• רק פעם אחת בהיסטוריה של הולנד קיבל מועמד מספר קולות רב יותר מראש המפלגה שלו. היה זה ב-2006, כאשר ריטה ורדונק (Verdonk), מספר 2 ברשימת ה-VVD, זכתה ביותר קולות מהעומד בראש הרשימה – מרק רוטה.
• המשא ומתן הארוך ביותר להרכבת קואליציה נערך ב-1977, ונמשך 207 ימים.

הדפסת כתבה