קצת לפני שהתחלתי את הלימודים פה (בהולנד), חבר שלי (ההולנדי) תפס אותי לשיחה קצרה אך חשובה. “דניאל,” הוא אמר בטון

אני שוכבת על ספה אדומה ומשתעלת. בוהה בתקרה הלבנה ומנסה להבין אם התקרה באמת לבנה או שהיא בצבע קרם ממש

תמיד ששואלים אותי בארץ “איפה את לומדת?” אני אומרת “בעיר של PSV ” כי כנראה aבישראל אוהבת הכדורגל, הקבוצה ידועה

אז למה אתם מתגעגעים הכי? פתיתים? קפה שחור /נמס של עלית? במבה? קרוטונים ושקדי מרק? אני הכי הכי מתגעגעת למלפפון

מי לא שמע מיתוסים בנושא ילדים דו לשוניים כמו למשל, ש”ילדים דו לשוניים לומדים מאוחר יותר לדבר”? או שהם “איטיים

השנה היא שנת 1988. אני, חייל צעיר התופס טרמפים מצפון הארץ לכיוון מרכז. עוצרת לי אישה בוגרת, כבת 70, ואנו

פוסט ראשון צריך להיות חגיגי ומרגש לא? נתחיל בכמה ציוצים חשובים. אני לא הולכת לכתוב על: o כמה קשה לי

תמיד כשרבנו בבית, אחי ואני, אמא שלי הייתה אומרת לנו שנפסיק לריב, כי אנחנו אחים ומשפחה לא בוחרים. וזה נכון…בערך.

תגובתם הראשונית של אנשים לכך שאני לומדת באמסטרדם תמיד וכמעט זהה, ומאד משעשעת אותי. “נו באמת,” הם שואלים עם חצי

הילדה שלי, הידועה בכינויה “בייבי חן”, צוחקת אליי. היא שמחה ומאושרת. אני נוגעת לה בקצה האף ומגלה שהוא קצת קריר.

יום שני היום, ה 21/07/14. אני מתארח אצל אחותי, פזית, בזכרון יעקב. יושב על המרפסת ב”חלומות זכרון” ומנסה לחשוב על

לאחר שנה וחצי של מגורים בעיר התעלות היפה, אני באופן רשמי יודעת ‘איין ב’ייצ’ה מיר’ על הולנד ועל החיים כאן.

כישראלים דוברי עברית שחיים בהולנד באיזה שפה אנחנו משתמשים כדי להביע רגש? באיזה שפה ניתן שמות חיבה לאנשים? באיזו שפה תשתרבב

מעיל. פונצ’ו. צעיף. כובע. גופיה. מטריה. ומשקפי שמש. וכל זה בתיק שכבר אי-אפשר לסגור. וכל זה כפול בשביל בייבי חן.

תכשירי הקוסמטיקה מבטיחים לנו עור פנים חלק שישווה לנו מראה מטופח ואסתטי בהמון כסף – אבל מה שחברות הקוסמטיקה לא

אחד האלמנטים הקשים לנו כישראלים בהולנד הוא הניתוק והריחוק מהבית, מהמוכר, מהמשפחה, מהטעמים והאוכל. השורשים לנו כישראלים בגולה מתבססים הרבה

איפה התנור? אין מקפיא? איך מכניסים סיר למיני בר הזה? ולמה החלון במטבח לא נפתח, אף אחד לא מטגן כאן???

תינוק, מה הוא יכול לעשות?  ולמה אנחנו מדברים לתינוקות כמו אל תינוקות? על פניו נראה שמלבד להפוך את עולמנו בין